1דלא מקנח לכו בחספא והלא אין אתם מקנחים בחרס ולא קטיל לכו ואין אתם הורגים כינא כינה אמנייכו על בגדיכם, ולא שליף לכו ירקא ואכיל לכו מכישא דאסיר גינאה ואין אתם מוציאים ירק ואוכלים לפני שאתם מתירים את האגודה שקשר הגנן, ומכאן שכל אלה מביאים סכנת כשפים.2א אמר ליה לו רב הונא לרבה בריה בנו: מאי טעמא לא שכיחת קמיה מה טעם אינך מצוי לפני רב חסדא דמחדדן שמעתיה שמחודדות שמועותיו, הלכותיו? אמר ליה לו רבה: מאי איזיל לגביה מה אלך אליו? דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא שכאשר אני הולך אליו מושיב הוא אותי ומעסיקני בענייני עולם שאינם דברי תורה. ולמשל אמר לי: מאן דעייל מי שנכנס לבית הכסא לא ליתיב בהדיא יישב מיד, ולא ליטרח טפי יטרח, יתאמץ מידי, משום דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב שכרכשתא זו, סופו של המעי התחתון יושב, תלוי, על שלוש שיניים, שהם השרירים האוחזים אותו, ויש לחשוש דילמא שמא מתוך המאמץ משתמטא יישמטו שיני הכרכשתא ואתי ויבוא בתוך כך לידי סכנה. אמר ליה לו רב הונא לרבה בנו: הוא עסיק מתעסק בחיי דברייתא הבריות ואת ואתה אמרת שעוסק הוא במילי דעלמא בסתם דברים?! עכשיו מששמעתי במה דברים אמורים אומר אני כי כל שכן זיל לגביה לך אצלו.3ב ועוד בהלכות אלה; מי שנפנה לצרכיו וצריך לקנח והיו לפניו צרור אבן וחרס, רב הונא אמר: מקנח בצרור ואין מקנח בחרס משום שעלול להפצע בו. ורב חסדא אמר: מקנח בחרס ואין מקנח בצרור משום מוקצה. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: היו לפניו צרור וחרס — מקנח בחרס ואין מקנח בצרור, והרי זו אם כן תיובתא קושיה חמורה על שיטת רב הונא! תרגמא הסבירה רפרם בר פפא קמיה לפני רב חסדא אליבא על פי שיטת רב הונא: לא בחרס סתם מדובר אלא באוגני כלים, ששפת הכלי חלקה היא, ואין בקינוח בה משום סכנה.4נפנה לצרכיו בשבת והיו לפניו צרור ועשבים, נחלקו בכך רב חסדא ורב המנונא, חד אחד מהם אמר: מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים, וחד ואחד מהם אמר: מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור. מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: המקנח בדבר שהאור האש שולטת בו שיניו התחתונות המחזיקות את המעי נושרות! איך אם כן יקנח בעשבים? ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה ששנינו שהותר הדבר הרי זה בעשבים לחין, הא זה ששנינו שאסרו הרי זה ביבשין.5ג ובנושאים אלה אמרו: הנצרך לפנות להיפנות לצרכיו ואינו נפנה, רב חסדא ורבינא נחלקו בכך; חד אחד מהם אמר: רוח רעה שולטת בו. וחד ואחד מהם אמר: רוח זוהמא שולטת בו. תניא כמאן דאמר שנויה ברייתא כדעת מי שאומר שרוח זוהמא שולטת בו. דתניא שכן שנינו בברייתא הנצרך לנקביו ואוכל — דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, וזו היא תחלת רוח זוהמא.6ועוד אמרו בענין זה, הוצרך ליפנות ואינו יכול ליפנות, אמר רב חסדא עצה לדבר: יעמוד וישב, יעמוד וישב, ויסייע לו הדבר. רב חנן מנהרדעא אמר: יסתלק לצדדין וינסה להיפנות במקום אחר. רב המנונא אמר: ימשמש בצרור באותו מקום. ורבנן אמרי וחכמים אמרו: יסיח דעתו. אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: כל שכן דכי מסח דעתיה לא מפני שכאשר יסיח דעתו לא ייפנה! אמר ליה לו: רב אשי: יש להבין שיסיח דעתו מדברים אחרים, ויעסוק אך בנסיון להיפנות, ובכך יוושע. אמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא דקם ויתיב וקם ויתיב עד דשפך כקדרה אני ראיתי ערבי אחד שקם וישב, וקם וישב, עד ששפך כקדירה, והרי שעצה זו מקובלת ומועילה.7תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: הנכנס לסעודת קבע ורוצה להתכונן שלא יוכרח להפנות בשעת הסעודה, יהלך לפני הסעודה עשר פעמים מהלך של ארבע ארבע אמות, ואמרי לה ויש אומרים: ארבע פעמים של עשר עשר אמות ויעזור הדבר להחיש את פעולת המעיים, ונפנה, ואחר נכנס וישב במקומו.8ד משנה שיעורו של חרס להוצאת שבת — שיהיה בו כדי ליתן בין פצים לחברו בין עמוד לעמוד אחר להפריד ביניהם, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: צריך החרס להיות גדול עד כדי שיוכל לחתות בו את האור האש. ר' יוסי אומר: שבר חרס שיעורו כדי שיוכל לקבל בו להחזיק רביעית. אמר ר' מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר לשיעור זה שקבעתי, מכל מקום יש זכר רמז לדבר בכתוב, שנאמר: "ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד" ישעיהו ל, יד. אמר ליה לו ר' יוסי: משם אתה מביא ראיה? והרי סופו של הפסוק הוא: "ולחשף מים מגבא", הרי ששיעור חשוב של חרס הוא כדי לקבל בו מעט מים.9ה גמרא איבעיא להו נשאלה להם לבני הישיבה שאלה זו: האם שיעורא השיעור של ר' מאיר נפיש גדול יותר, או שיעורא השיעור של ר' יוסי נפיש גדול יותר? ואומרים: מסתברא מסתבר לומר כי שיעורא השיעור של ר' יוסי נפיש גדול יותר, ואולם לפי המקרא נראה כי שיעורא השיעור של ר' מאיר נפיש גדול יותר. דאי סלקא דעתך שאם יעלה על דעתך לומר כי שיעורא השיעור של ר' יוסי לגבי חרס נפיש גדול יותר, אם כן וכי תבין את הפסוק שבתחילה לייט לה במנא זוטרא מקלל אותו הנביא שלא יימצא כלי קטן, והדר לייט לה במנא רבה ואחר כך מקלל אותו בכלי גדול יותר?! אמר אביי: מתניתין נמי משנתנו גם כן מדברת בחרס גדול הנצרך לחתות אש מיקידה ממדורה גדולה, ואף במשנה שיעורו של ר' מאיר הוא הגדול.10ו שנינו במשנה שר' יוסי אומר: משם ראיה?! ולדעתו ההוכחה מסופו של אותו פסוק עצמו. ומעירים: שפיר קאמר ליה יפה אמר לו ר' יוסי לר' מאיר! ור' מאיר מה הוא עונה על כך — הוא מסביר כי בסגנון "לא מיבעיא נצרכה "קאמר אמר. וכך יש להבין: לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי נצרכה לומר שדבר שחשוב לאנשים כשבר חרס גדול לא לישתכח ליה יימצא לו, אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי דבר שאינו חשוב לאנשים לא לישתכח ליה יימצא לו, ואין לשון הפסוק סותרת את דברי ר' מאיר.12א משנה אמר ר' עקיבא: מניין לעבודה זרה פסל אליל, וכיוצא בו שמטמאה במשא, שאדם הנושא אותה בלא לנגוע בה — נטמא, כשם שכך הדין בטומאת הנדה — שנאמר: "וטמאתם את צפר פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך תזרם כמו דוה צא תאמר לו" ישעיהו ל, כב, מה נדה הקרויה במקרא "דווה" — מטמאה במשא. אף עבודה זרה מטמאה במשא.13ב גמרא כיון שדיני עבודה זרה וטומאתה אינם מענין מסכת שבת, מביאים מן המשנה במסכת עבודה זרה את עיקריה של הלכה זו. תנן התם שנינו במשנה שם: מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה, שכותל ביתו הוא גם כותל בית פולחן עבודה זרה, ונפל הכותל המפריד — אסור לבנותו, שאם יבנהו נמצא שבנה עבור עבודה זרה. וכיצד יעשה? כונס את הכותל לתוך הקרקע שלו ארבע אמות ובונה שם את הקיר.14היה מקום הכותל שלו ושל עבודה זרה בשותפות נידון אותו מקום מחצה על מחצה לדין הרחקה, שבונה במחצית המקום הקרוב אליו. אבניו ועציו ועפריו של מקום עבודה זרה מטמאים כשרץ, שהנוגע בהם נטמא, מדברי חכמים, כנוגע בשרץ. ורמז לדבר — ממה שנאמר: "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" דברים ז, כו, ו"שקץ" הריהו לשון שרץ. ר' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה כנדה, וכפי שנאמר: "תזרם כמו דוה" ישעיהו ל, כב, מה נדה דוה מטמאה במשא שהנושא את הנדה אף על פי שאינו נוגע בה נטמא, אף עבודה זרה מטמאה במשא. והוסיף ואמר רבה להסביר את הכתוב: "תזרם" שאמר קרא הכתוב משמעו — נכרינהו מינך עשה אותם נכרים ממך, בשבילך כזר. ומה שנאמר בסופו של אותו פסוק "צא תאמר לו", הכוונה היא — "הכנס" אל תאמר לו בשום פנים.15א ולגופה של המחלוקת אמר רבה: בטומאת משא דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שעבודה זרה מטמאה, דהא אתקש שהרי הוקשה, הושוותה לנדה בכתוב. כי פליגי כאשר נחלקו היה זה בדין אבן מסמא. שיש בדיני נדה הלכה מיוחדת שנדה או זב היושבים על חפץ, ואפילו אבן שאינה מקבלת טומאה, כל המצוי מתחתיו נטמא ואפילו לא נגע בו. ר' עקיבא סבר סבור: טומאת עבודה זרה היא כנדה לכל דבר. מה נדה מטמאה באבן מסמא — אף עבודה זרה מטמאה באבן מסמא. ורבנן סבורים שלענין זה דינה כשרץ. מה שרץ לא מטמא באבן מסמא — אף עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא.16ושואלים: מאחר שלדעת ר' עקיבא דין עבודה זרה כנדה לכל דבר, למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה איתקש הוקשה, הושווה דינה לשרץ? ומסבירים: לשיטתו, לא לענין עבודה זרה עצמה נאמר, אלא למשמשיה, החפצים שמשתמשים בהם לצורכה. ועוד שואלים: ולשיטת חכמים למאי הלכתא איתקש הוקשה, הושווה דינה לנדה — ללמד שמטמאה במשא. ואולם אם ההיקש היה לצורך זה בלבד, ולוקשה רחמנא ושתקיש, תשווה אותה התורה לנבלה שיש בה טומאת מגע, שהרי לשיטת חכמים זה דינה של עבודה זרה! ועונים: אם לענין דרגת הטומאות אין הכי נמי כן, כך גם כן הדבר, אלא ההשוואה לנדה באה ללמד: מה נדה אין טומאתה לאברין, שנדה הנשענת באבר אחד בלבד על חפץ אינה מטמאה במשא ראב"ד, אף עבודה זרה אינה לאברין, שחלק מעבודה זרה שוב אינו מטמא. ותוהים, ואלא הא דבעי זו ששאל רב חמא בר גוריא: עבודה זרה ישנה בה טומאה לאברין או אינה לאברין? אם כן תיפשוט ליה מהא, דלרבנן תפתור לו מכאן כי לדעת חכמים אינה לאברין! ומשיבים: אמנם כן, אלא רב חמא בר גוריא אליבא על פי שיטת ר' עקיבא בעי לה שאל אותה ודבר זה לא נתברר לנו.17ב שיטה אחרת בפירוש מחלוקת זו ר' אלעזר אמר : באבן מסמא דכולי עלמא לא פליגי דלא הכל אינם חלוקים שאינה מטמאה. כי פליגי כאשר נחלקו היה זה בענין טומאת משא, שר' עקיבא סבר סבור שעבודה זרה כנדה, מה נדה מטמאה במשא — אף עבודה זרה מטמאה במשא. ורבנן סברי וחכמים סבורים כי דין עבודה זרה כשרץ, מה שרץ לא מטמאה במשא — אף עבודה זרה לא מטמאה במשא. ושואלים: ולשיטת ר' עקיבא, למאי הלכתא איתקש למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה עבודה זרה לשרץ? ומשיבים: לדין משמשיה של עבודה זרה, שאינם מטמאים במשא, ושואלים: ורבנן ולדעת חכמים למאי הלכתא איתקש למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה עבודה זרה לנדה? ומשיבים: מה נדה אינה מטמאה לאברים, אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברים.
